הערכות שפורסמו לאחרונה במערכת החינוך מצביעות על כך שרק מחצית מהתלמידים המפונים מגיעים לבתי הספר הזמניים שמספקת עבורם המדינה. בגילי התיכון כ-80% מהתלמידים לא מגיעים ללימודים, וחלק כבר נשרו. המציאות הזו מציבה את צוותי ההוראה בפני אתגרים חינוכיים בסדר גודל שלא הכירו: התמודדות עם סף גבוה של חרדה בקרב תלמידים, וסיכון מוגבר לנשירה. הדיווחים על נשירה אמנם ראשוניים, אך הם עלולים להתפתח במהרה ולהפוך למגפה. כדי להימנע מכך, על מערכת החינוך לאמץ שיטות עבודה חדשות שטרם הורגלה בהן עד כה.
זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה פרסם איגוד רופאי הילדים אזהרות בנוגע לשיעורים הגבוהים של חרדה וטראומה בקרב ילדים ובני נוער – מה שמעלה משמעותית את הסיכון לנשירה. החרדה משבשת תפקודים קוגניטיביים החיוניים להצלחה בלימודים, ומשפיעה באופן לא פרופורציונלי על מי שכבר זוהו כבעלי סיכון גבוה לנשירה מבתי הספר. תלמידים אלה מוצאים את עצמם חסרי אונים בין הדרישות הלימודיות לבין התגובות האינסטינקטיביות ללחץ ופחד.
ממד נוסף המגדיל את פוטנציאל הנשירה בעת הזו הוא הירידה בעשרות אחוזים בנוכחות תלמידים בבתי הספר. מציאות זו מאפיינת בעיקר את יישובי קו העימות או מסגרות חינוכיות חלופיות שמספקת המדינה עבור משפחות שפונו מבתיהן. הסכנה היא שביום שאחרי המלחמה, תלמידים אלה יתקשו לחזור לשגרת לימודים רגילה וימצאו עצמם מחוץ למסגרות.
נוכח הנתונים המבהילים, ספק אם מערכת החינוך מסוגלת להתמודד עם המצב. בראש ובראשונה בגלל היקף הבעיה. לא עוד תלמידים בודדים בכיתה הניתנים לזיהוי ואיתור בקלות יחסית – שעבורם מותאמת תוכנית התערבות ממוקדת. במקום זאת, מורים מוצאים את עצמם מול כיתות שלמות במשבר, שרוב תלמידיהן סובלים מקשת רחבה של בעיות: לימודיות, רגשיות וחברתיות. במצב כזה, קיים קושי מובנה לזהות ולאתר תלמידים בעייתיים ברמה הפרטנית.
בנוסף לכך, האתגרים החינוכיים משתנים והופכים לקבוצתיים יותר: ירידה כללית ברמה הלימודית, היעדרויות המוניות, התגברות מריבות ותוקפנות בכיתה הן רק חלק מהדוגמאות לאתגרים החדשים. במציאות שכזו, שיטות איתור ומיפוי המתמקדות בפרט בלבד עלולות שלא להספיק ולגרום לתלמידים רבים ליפול בין הכיסאות.
חולשות וחוזקות
החדשות המעודדות הן שבשנים האחרונות, בעיקר מאז משבר הקורונה, אנחנו עדים למודל עבודה חדש למניעת נשירה בבתי הספר, כתוספת משלימה לדרכי האיתור הפרטניים. מודל זה מבוסס על איתור ומיפוי קבוצתי של היבטים שונים של תפקוד הכיתה. הוא כולל, למשל, זיהוי חולשות וחוזקות, מעקב בזמן אמת על הרמה הלימודית, בקרה על נוכחות התלמידים ומדידה קבועה של האקלים החברתי והרגשי הכיתתי.
תוצאות המיפוי מתורגמות לגרף המתאר את מידת התפקוד של הכיתה, ובהתאם לממצאים, בליווי איש מקצוע, מוצעת תוכנית עבודה קבוצתית לחיזוק הגרעין הכיתתי והעצמת הקולקטיב. במקביל, ניתן לראות במבט מעמיק את מצבו של כל אחד מהתלמידים באמצעות ציונים שמשקפים את רמת התפקוד שלהם ומלמדים על המידה שבה התלמידים זקוקים לעזרה פרטנית.
לשיטה הקבוצתית יש יתרון גם במישור הרגשי־טיפולי. תלמידים רבים שנמצאים בסיכון לנשירה מסרבים להכיר במצבם ומתנגדים לכל סיוע. דווקא המודל הקבוצתי, שאחד מתוצריו הוא עבודה קבוצתית לשיפור התפקוד הכיתתי והאקלים החברתי בה, יכול לפרק התנגדויות וכעסים בקרב המתנגדים, ובכוחו להפוך אותם לבשלים יותר לקבל סיוע פרטני בשלבים מאוחרים יותר.
המלחמה מחייבת את בתי הספר לגלות יצירתיות בהתמודדות עם האתגרים החינוכיים המונחים לפתחם. בעיית הנשירה – שכבר החלה, בעיקר בקרב תלמידי עוטף עזה ומפוני יישובי הצפון – היא אחת המרכזיות שבהם. נוסף על שיטות העבודה הפרטניות שנוסו עד היום, בתי ספר שיציעו למורים ומנהלים מודלים חדשים – קבוצתיים יותר – למיפוי ואיתור סכנת נשירה בבתי ספר, יגדילו את היכולת לתפוס בזמן תלמידים רבים יותר הזקוקים לסיוע. זהו שלב ראשון, אך חשוב, בדרך למנוע צונאמי של נשירה במערכת החינוך.
שרי פולק, מנהלת תכנית מרחבים
