מעל 260 אלף קטינים הוגדרו בישראל בשנת 2020 כילדים בסיכון, והמספרים רק עולים.
העניין הוא שהילדים מאותרים מאוחר מידי, וזה חבל, כי חיים בסיכון לא חייבים להיות גזירת גורל.
ילדים בסיכון נולדים עם מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי, בדיוק כמו כל ילד אחר. אבל כשיש הורים שהם בעצמם בסיכון, והם לא מקבלים טיפול מתאים, ובזמן, גם הילדים הופכים מהר מאוד להיות חלק מהסטטיסטיקה.
מחקרים עדכניים מראים שגיל 0-3 הוא הגיל שקובע את ההתפתחות הנפשית, הקוגניטיבית והפיזיולוגית של בני אדם. ולכן חייבים להפעיל מערך שיזהה משפחות בסיכון בשלב מוקדם, בין גיל לידה ל-3, ולתת להן סיוע מיידי.
המערכת הציבורית היום מודעת לבעיה, אבל היא לא יודעת להתמודד איתה. הורים בסיכון לא מזוהים בזמן משלל סיבות, ביניהן הרתיעה מלהגיע לרשויות המדינה או חוסר מודעות למצב הסיכון.
לקראת הקמת הממשלה יש קולות שקוראים להגדלת התקציבים לאוכלוסיית הילדים בסיכון. זה חשוב ומבורך, אבל חייבים שינוי מהיסוד של המנגנון שמאתר את הילדים האלה כדי להצליח באמת.
והאמת, שיכול להיות שיש לנו פתרון:
מיזם 'אורים' שלנו, מיזם משותף עם קרנות הביטוח הלאומי, פיתח מחוון ייחודי לזיהוי הורים בסיכון, ותוצאות המחקר המלווה של אוניברסיטת חיפה נראות מבטיחות.
מוזמנים לקרוא על המחוון ב'הארץ' במאמר של יעל בליץ-זיסקין, מנהלת תחום קידום מדיניות:
